DME

הטיפול ב־DME מתחיל עוד בטיפול בסוכרת עצמה, כשהמטרה העיקרית היא שמירה על סוכרת מאוזנת באמצעות שמירה על אורח חיים מותאם ובריא וטיפולים תרופתיים לסוכרת ולא פחות חשוב, ביצוע בדיקות סקר תקופתיות אצל רופא עיניים. בדיקות אלו כוללות לרוב בדיקת חדות ראייה ובדיקת רשתית בהרחבת אישונים או 'צילום פונדוס' (צילום קרקעית העין). במקרה של חשד לבצקת, הרופא יבקש לבצע בדיקת OCT, סריקה לא פולשנית של הרשתית ברזולוציה גבוהה שיכולה לאתר נוכחות של נוזל במרכז הראייה. אבחון של רטינופתיה סוכרתית עם בצקת שמערבת את מרכז הראייה, כלומר DME, דורשת על פי רוב התחלת טיפול (למעט מקרים שבהם ראיית המטופל טובה מאוד, על פי שיקול דעת הרופא המטפל).

פגיעה בכלי הדם הקטנים שבעין מובילים לתהליך המכונה 'אסכמיה', שבו האזורים ברשתית העין לא מקבלים את אספקת המזון והחמצן שהם זקוקים לה. בשלב זה משתחררים בעין חומרים שנועדו לאותת לגוף לשלוח עזרה לבניית כלי דם חדשים, אחד מהם הוא VEGF. כלי הדם החדשים שצומחים בעקבות התהליך הם למעשה פריכים ולכן נוטים לדמם ולדלוף. כשיש דליפה מכלי דם לא תקינים ודימומים, מתחילות הפרעות בראייה. תפקידם של נוגדי VEGF הוא לבלום את פעולת חומר זה בעין ובכך לעצור ואף לשפר את הפגיעה העינית.

הטיפול המקובל היום הינו הזרקת התרופה לחלל העין. הטיפול ניתן על ידי רופא עיניים המומחה למחלות רשתית בהליך שנעשה במרפאה, כלומר אינו דורש חדר ניתוח. ההזרקה נעשית בהרדמה מקומית באמצעות טיפות הרדמה ובחיטוי העין בטיפות יוד מהול. מפסק מיוחד מחזיק את העין פקוחה כדי למנוע מהמטופל למצמץ והמטפל מזריק את התרופה דרך צד העין בבטחה. הזריקה עצמה נמשכת פחות משנייה, ומלבד אי נעימות קלה, היא אינה כרוכה בכאב. לאחר מכן, המטופל משוחרר לביתו כשהוא מתבקש להימנע ממגע בעין המורדמת. הטיפול ניתן תחילה אחת לחודש ולאחר מכן מרווחי הטיפול עשויים להשתנות (תלוי בסוג התרופה והתגובה לטיפול). לאחר סדרת טיפולים נדרשת הערכה מחודשת של המצב העיני הכוללת בדיקת רופא עיניים, בדיקת OCT והחלטה על המשך טיפול.

ישנן מספר תופעות לוואי אשר המטופל עשוי לחוות לאחר ההזרקה:

1. תחושת צריבה בעין לאחר הפעולה, אשר ניתן להקל עליה עם שימוש בטיפות תחליפי דמעות.
2. הופעת שטפי דם על לובן העין אשר חולפים עצמונית.
3. לעיתים ישנן בועיות אויר זעירות בנוזל התרופה שניתן לראות במשך כיממה לאחר ההזרקה, אשר נספגות עצמונית מהעין. חשוב לציין כי תופעות אלו הינן יחסית שכיחות ועשויות לגרום לאי נעימות קלה לאחר ההזרקה איך אינן משפיעות על חדות הראיה. כמו כן, קיים סיכון נמוך לזיהום בעין עקב הזריקה שנאמד ב־0.03%.

בסך הכול מדובר בטיפול בטוח שנעשה בכל יום כמאות פעמים ברחבי הארץ.

בין 30% ל־40% מהמטופלים עם בצקת מקולרית לא יגיבו לטיפול בנוגדני VEGF. במקרים אלו ניתן לתת טיפול אחר שניתן בהזרקות ממשפחת הסטרואידים. למעשה תרופות אלו פועלות הן כנוגדי VEGF והן כנוגדי דלקת, ובכך נותנות מענה גם לתהליכי הדלקת המתרחשים במקרה של התפתחות הבצקת. הטיפול העיקרי היום הוא שתל המוזרק לעין אשר פועל בשחרור איטי ומתכלה עם הזמן באופן טבעי. טיפול זה נחשב לטיפול יעיל מאוד.

כמו כן, לטיפולים בסטרואידים שתי תופעות לוואי ידועות: האצת התפתחות קטרקט, תופעה שאינה אמורה להטריד את מי שכבר לוקה בקטרקט או עבר ניתוח קטרקט, אך היא כן רלוונטית למטופלים צעירים יותר שהטיפול עשוי להאיץ בהם את הקטרקט. תופעה נוספת היא עלייה בלחץ התוך עיני, שעשויה לגרום למחלת גלאוקומה. תופעות לוואי אלו עשויות להתרחש אצל כ־15% עד 20% ממטופלי DME שעוברים טיפול בסטרואידים.

הטיפול שהיה מקובל יותר בעבר, לפני עידן נוגדי VEGF,  הוא טיפול מסוג 'לייזר פוקאלי'. מטרת הטיפול היא לצרוב ולסגור את כלי הדם הקטנים הפגומים והדולפים (מיקרואנאוריזמות), ובכך להפחית את כמות הנוזל הדולף ברשתית. מחקרים שנעשו מאז הראו כי טיפול בזריקות נוגדי VEGF משיג תוצאות טובות יותר בחדות הראייה בהשוואה לטיפול בלייזר הפוקאלי. כיום טיפול זה יכול לשמש כטיפול משלים בשלב מאוחר, כלומר במקרים שבהם הזריקות מביאות לתגובה חלקית או העדר תגובה למספר תרופות, והוא יתבצע בדרך כלל בנוסף להזרקות.

בטיפול PRP או פוטוקואגולציה פאנרטינלית, המטרה היא 'להקריב' את אותם אזורים איסכמיים, אשר לא קיבלו מספיק חמצן ומזון בהיקף הרשתית. אזורים אלו אינם משפיעים באופן משמעותי על הראייה. צריבה של האזורים הללו בלייזר מנטרלת למעשה את התאים שמפרישים את ה־VEGF, ובכך מונעת את כל התהליך שעלול להוביל להיווצרות הבצקת. הטיפול בלייזר מסוג PRP מתאים למטופלים שסובלים מרטינופתיה סוכרתית שגשוגית, כלומר מחלה מתקדמת יותר של רטינופתיה סוכרתית שיכולה להתרחש עם או בלי DME, ובה מתרחשת הנצה של כלי דם חדשים שיכולה להביא לדימומים בתוך העין ולסיבוכים כמו היפרדות רשתית. חשוב להדגיש כי בטיפול PRP נעשה נזק בלתי הפיך ופגיעה בשדה הראייה ההיקפי של האדם. תתכן פגיעה ביכולת ההסתגלות בין אור לחושך או ביכולת אקומודציה (ראייה לקרוב). כמו כן, גם אם התאים ההיקפיים ברשתית נפגעו, תמיד יהיו תאים אחרים שיוכלו להפריש את ה־VEGF. מחקרים שבחנו את הטיפול ב־PRP מול הטיפול בנוגדי VEGF מצאו כי הטיפול בנוגדנים לא פחות יעיל מטיפול PRP ובנוסף נמנעות אותן תופעות לוואי.

בימים אלו נעשים מחקרים שבוחנים טיפולים מתקדמים, המשלבים עיכוב מסלולים נוספים מעבר לעיכוב ה־VEGF, טיפולים גנטיים וכיוצא באלה. המטרה היא הפחתת הנטל על המטופל ומלוויו, הרופאים והמערכת הרפואית כולה, הפחתת מספר הטיפולים והביקורים של המטופל במרפאה תוך שמירה על יעילות ובטיחות לאורך זמן. עד אז, אפשרויות הטיפול שעומדות לרשותנו הן טובות ויעילות, אך הצלחתן דורשת את שיתוף הפעולה של המטופל והיענות לטיפול. ככל שנקדים את הטיפול, כך גוברים הסיכויים לשמר ולשפר את חדות הראייה ולמנוע סיבוכים מאוחרים. מחלת עיניים סוכרתית שאיננה מטופלת יכולה בסופו של דבר להביא לירידה משמעותית ובלתי הפיכה בראייה, לצורך בניתוחים ואף לאובדן ראייה מוחלט במקרים מתקדמים. איזון הסוכרת ומעקב צמוד לאיתור כל ביטוי עיני של סוכרת בשלבים מוקדמים הוא בעל חשיבות רבה למניעת נזקים בלתי הפיכים לראייה. ברגע שהמטופל נמצא מתאים לאחד הטיפולים, ההתמדה בטיפול היא קריטית וחיונית עבור הצלחת הטיפול, השבת הראייה ושימורה לטווח הרחוק.